פסק-דין בתיק ע"פ 2297/08

מהות הערעור

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) מיום 15.2.08, בתיק תחת 124/07 - במסגרתו הורשעו המערערים, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינם, בביצוען של העבירות הבאות: אי עמידה בתנאי רישיון - עבירה בניגוד לסעיפים 2 ו-7(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תשל"ד - 1974 (להלן: "צו הפיקוח") בזיקה לתקנה 385 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), וכן עבירה לפי סעיפים    39(ב), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 (להלן: "חוק הפיקוח"); אי הפעלת שירות סדיר - עבירה בניגוד לסעיפים 2 ו-7(א) לצו הפיקוח בזיקה לתקנה 399(א) לתקנות התעבורה וכן לפי סעיפים 39(ב)(2), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח; התנהגות בלתי ניאותה כלפי נוסע - עבירה לפי סעיף 4 לצו הפיקוח בזיקה לתקנות 416(א) ו-416(ב) לתקנות התעבורה וכן עבירה לפי סעיפים 39א ו-29ב לחוק הפיקוח; עבירה של הסעת נוסעים שלא בבטיחות ובנוחות - לפי סעיף 4 לצו הפיקוח בזיקה לתקנה 416(ב) לתקנות התעבורה וכן עבירה לפי סעיפים 39(ג)(4), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח. יצוין, כי המערערים זוכו מעבירה של אי עצירה בתחנה להורדת נוסע -לפי סעיף 4 לצו הפיקוח בזיקה לתקנה 428(ב) לתקנות התעבורה וכן לפי סעיפים 39(ב)(2), 39א ו-39ב לחוק הפיקוח.

            בית משפט קמא השית על מערערת 1 קנס בסך של 50,000ש"ח, הורה למנהלה לחתום על התחייבות בסך של 50,000ש"ח, כי החברה לא תבצע עבירה ממין העבירות בהן הורשעה בפרק זמן של שנתיים ימים, וכן חייב את המערערת בפיצוי בסך של 500ש"ח למתלונן; מערער 2 נקנס בסך של 8,000ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו; על מערער 3 הושת קנס בסך של 4,000ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו ומערער 4 נידון לתשלום קנס של 1,000ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו. 

עיקרי כתב האישום

2.         מערערת 1, כשם שצוין בכתב האישום, הנה חברה פרטית בע"מ רשומה בישראל (להלן: "החברה") ובעלת רישיון להפעלת שירות אוטובוסים בקו שירות מס' 310 ממודיעין עלית לירושלים (להלן: "קו השירות"). בתקופה הרלבנטית לכתב האישום עבד מערער 2 כמנהל פעיל בחברה, מערער 3 היה מנהל מחוז מודיעין עלית בחברה ואילו מערער 4 שימש אז נהג אוטובוס בשורותיה.

בהתאם לרישיון קו השירות ונספחיו, המהווים חלק בלתי נפרד הימנו, בשעה 23:30 קיימת נסיעה מתחנת המוצא שבמודיעין עלית לתחנה המרכזית בירושלים.

3.         ביום 31.10.06 נסע רחמים הכהן (להלן: "הנוסע") בקו השירות האמור ממודיעין עלית לירושלים, באוטובוס של החברה כשהוא נהוג על ידי מערער 4. מערער 4 לא הפעיל את הטכוגרף שבאוטובוס. בשעה 23:55, שעה שנסע האוטובוס בכביש 443, הכניסו מערער 4 לתחנת דלק "דור" לצורך תדלוק, וזאת עד השעה 00:15 בעוד הנוסע וכן יתר הנוסעים בתוך האוטובוס. כשהגיע האוטובוס לירושלים, לא נכנס לרח' יחזקאל לפי מסלולו הקבוע של קו השירות אלא נכנס לרח' בר אילן כך שהנוסע נאלץ לרדת בתחנה המצויה מרחק מה מרח' יחזקאל. בפועל, דילג האוטובוס על תחנות מס' 33 ו-34 שברח' יחזקאל. אי לכך ובשל האיחור שבהגעת האוטובוס לירושלים כאמור, החמיץ הנוסע את האוטובוס האחרון לביתו שברח' יוחנן מזרחי ונאלץ לקחת מונית. לאור האמור, לא בוצע במקום ובמועד הנזכר שירות אוטובוסים תקין, סדיר ורצוף בקו השירות ובשל כך הואשמו המערערים בעבירות הנזכרות בפתיח לדברים.

עיקרי הכרעת דינו של בית משפט קמא

4.         בית משפט קמא ציין, בהידרשו לעובדותיו של כתב האישום, כי אין כמעט ויכוח על העובדות אלא על פרשנותן. הנוסע נתן עדות מפורטת באשר להתנהגותו של מערער 4, נהג האוטובוס - גביה לא הייתה כל מחלוקת. בהתאם חילק בית משפט קמא את האירוע לשני עניינים עובדתיים: הראשון, הכניסה לתחנת דלק "דור" לצורך תדלוק האוטובוס; השני, דילוג על שתי תחנות עצירה בירושלים ושינוי המסלול. המערערים הודו בדבר אשמתם ככל שנוגע הדבר לחלק הראשון בדבר אירוע התדלוק והסבירו, כי האחריות לדבר מוטלת על סדרן, אשר אינו עובד עוד בשורותיה של החברה. כן הודו המערערים באי הפעלתו של הטכוגרף אך טענו, כי הדבר נבע מתקלה והרי, כלשונו של מנהל החברה, מערער 2, "יש תקלות אין מה לעשות. הרבה פעמים גם באוטובוסים חדשים יש תקלות". ובאשר לחלקו השני של האירוע בדבר הסטייה ממסלול הנסיעה טענו המערערים, כי לא היה מנוס מעשות כן עקב הפגנות, אשר היו באותו היום באזור מאה שערים כנגד "מצעד הגאווה" דאז. המערערים לא גיבו טענותיהם האמורות ביומן אירועים או כל תרשומת בכתב המתעדת השינוי האמור, אך הציגו תדפיסים מאתרי חדשות והודעות דובר המשטרה, לפיהם היו הפגנות בפועל באותה התקופה.

5.         בית משפט קמא זיכה המערערים, ולו מחמת הספק, מעבירה של אי עצירה בתחנה להורדת נוסע (חלקו השני של האירוע), באשר לסטייה ממסלול הנסיעה של קו השירות שהרי הדבר נבע מאירועים שלא היו בשליטתם. יחד עם זאת, הורה בית משפט קמא על הרשעת המערערים כולם בגין אירוע התדלוק, כאשר הנהג הורשע משום שעבר את העבירה וכן הורשעו מנהל המחוז ומנהל החברה משום שלא נקטו אמצעים למניעתה. אי לכך הורשעו המערערים כאמור בעבירות של אי עמידה בתנאי רישיון, אי הפעלת שירות סדיר, התנהגות בלתי ניאותה כלפי נוסע וכן הסעת נוסעים שלא בבטיחות ובנוחות.  

6.         המנהלים שבחברה, מערערים 2 ו-3 הורשעו בפלילים בשל אחריותם למעשי עובדיהם. בית משפט קמא הבהיר, כי אחריותם של מנהלים הנה משני סוגים: אחריות אישית ואחריות מיניסטריאלית - התנהגותית. אחריות אישית תוטל על מנהל באם היה מעורב באופן אישי באירוע הנדון, בין כמבצע ובין כנותן הוראות, וכן תוטל אחריות שכזו גם למניעת הפרות חוק ומפגעים טרם התרחשותם במקרה בו צריך היה האדם הסביר לצפות אפשרות התרחשותה של תקלה, היינו: במקרים בהם היה על מנהל לפעול למניעת נזק והוא לא עשה כן על אף ש"הכתובת הייתה על הקיר". אחריות מיניסטריאלית - התנהגותית הנה אחריות שילוחית לניהולה התקין של המערכת עליה ממונה המנהל. אחריות זו באה לידי ביטוי באופן הפיקוח על פעילותה של המערכת ובמידתו, כדי למנוע הפרות חוק ונהלים. אי לכך, ניתן להטיל על מנהל אחריות פלילית לעבירה שביצע אחר גם אם המנהל עצמו נעדר כל זיקה נפשית לעבירה ולא נטל כל חלק בביצועה הפיזי.

            סעיפים 39א ו-39ב לחוק הפיקוח מטילים אחריות מיניסטריאלית על מנהלים ומעבידים בשל עבירה פלילית של הכפופים להם אף אם לא היו שותפים לביצוע העבירה ואף אם לא הורו לבצעה. מנהל כאמור יהא פטור מאחריות אם יוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת ביצועה של עבירה. החוק אינו מסתפק במנהלים זוטרים אלא מטיל האחריות גם על מנהלים פעילים, שותפים ועובדים מנהליים בכירים, היינו: ניתן להטיל אחריות מיניסטריאלית כאמור על כל אותם עובדים, אשר החלטותיהם, מעשיהם או מחדליהם הנם של הארגון כולו למעשה.

            עבירות אחריות של מנהלים הנן עבירות של אחריות קפידה ודי בהוכחת ביצוען כשלעצמו לצורך הרשעה.    

7.         בהתאם הורשעו מערערת 1, החברה, כמי שמעסיקה את הנהגים בקו השירות וכן מערער 4, הנהג עצמו, אשר היה אשם בדבר באין חולק. מערער 2, מנהל החברה וכן מערער 3, מנהל המחוז, הורשעו אף הם בגין עבירותיו של הנהג מעצם אחריותם המיניסטריאלית, הקבועה בסעיף 39א לחוק הפיקוח. בית משפט קמא קבע דבר ההרשעה לאחר שהסיק, כי הפטורים מאחריות, כשם שקבועים בחוק, אינם חלים על מערערים 2 ו-3 כמנהלים בחברה. בית משפט קמא הסביר, כי פטור יחול באם יוכח שבחברה מערך של הדרכה, פיקוח, בקרה ומשוב כדי למנוע תופעות מעין אלה. לא היה זה מצב הדברים במקרה דנן שהרי לא הובאו בפני בית המשפט עובדים, האחראים על הדרכת הנהגים והפיקוח עליהם ולא ברור כלל האם עוברים הנהגים הדרכה ופיקוח כנדרש. אמנם המערערים טענו, כי בחברה מועסק עובד האחראי על הוראות הבטיחות ועל העברתן לנהגי החברה מדי יום ביומו ברם הלה לא הובא לעדות. בית משפט קמא עמד, בהקשר זה, על ליקויים שונים במערך ההדרכה, התיעוד והבקרה והפנה בנדון לעדותו של מערער 4 בפרט, כי אינו מקבל הנחיות מאת הממונים עליו, וכי ביצע הוראותיו של הסדרן לתדלק כאמור ולסטות ממסלול הנסיעה. אי לכך, קבע בית משפט קמא, כי מערערת 1 לא הוכיחה שנקטה בכל האמצעים הדרושים ואף הראתה בהתנהגותה שלא עשתה כן, כך שאין מנוס מהרשעתם של המערערים.

8.         בתום הכרעת הדין דחה בית משפט קמא טענת המערער, כי מנהליהן של חברות "דן" ו"אגד" לא הורשעו בביצוען של עבירות שכאלה, בהציגו פסיקה, במסגרתה הוטלה אחריות על בכיריה של חברת "אגד", בדומה לעניין הנדון. 

גזר דינו של בית משפט קמא    

9.         בית משפט קמא ציין, בהידרשו לשאלת הענישה ההולמת עניינם של המערערים, כי לתחבורה ציבורית יעילה חשיבות לאומית, המחייבת בפיקוח על קיומם של הסדרי התחבורה. תחבורה ציבורית שאינה עומדת בתנאי רישיונה פוגעת בציבור משום שאינה מאפשרת מעבר של נוסעים מכלי רכב פרטיים לציבוריים על מנת להפחית מהעומס בכבישים, פוגעת בשכבותיה החלשות של האוכלוסייה, גוזלת מזמנו של הציבור, פוגעת ביכולתו לתכנן סדר יומו וכיו"ב. ברי, כי אין מנוס מהשתת ענישה מחמירה כנגד חברות המפעילות קווי שירות ואינן פועלות כראוי. ענישה שכזו הכרחית כדי להרתיע החברות הללו ולגרום להן להיות יעילות יותר ואחראיות יותר.

10.       הפסיקה הקפידה להחמיר בעונשן של חברות שלא עמדו בתנאים תוך הכרה בחשיבות שיש לפיקוח ולענישה ככל שנוגע הדבר לתחבורה הציבורית. בנסיבות המקרה דנן, לא זו שנוסעי קו השירות עוכבו אלא אף ביטחונם סוכן על ידי הנהג באופן ממשי, שהרי אין למלא מיכל הדלק של רכב מנועי כאשר המדובר ברכב המוביל יותר מ-11 אנשים וכשיש בו נוסעים (תקנה 160 לתקנות התעבורה).

התנהלותם של המערערים בנסיבות המקרה דנן לקתה בחסר, וזאת בלשון המעטה כשם שהסביר בית משפט קמא. לחובתה של המערערת 11 הרשעות קודמות בשל עבירות דומות לאלה ב-6 שנות פעולתה. עבירותיה בוצעו במועדים שונים, עד עצם מתן גזר הדין ממש ותלונותיהם הרבות של הנוסעים  מעידות אף הן על התנהלותה הכללית הלקויה באופן המבסס, ללא ספק, גם אחריותם של החברה עצמה (מערערת 1) ומנהליה (מערערים 2 ו-3). עד כה הוטלו על מערערת 1 קנסות בסך כולל של 23,000ש"ח בגין 11 עבירותיה וכן פיצויים למתלוננים בסך של 1,500ש"ח. ברי, כי לא היה בסכום האמור כדי להרתיע את מערערת 1, ודומה, כי זו מעדיפה לשלם הקנסות ולראות בהם משום הוצאה הכרחית תחת עשייתם של מאמצים כנים לשפר שירותיה לאזרחים, "לקוחות שבויים" ברובם, אשר אין להם בפועל כל אפשרות לתחבורה חליפית. על כן, בהתחשב בחומרתן של העבירות ובחשיבות שבאכיפה, הושתו על המערערים העונשים אשר הוצגו בראשיתם של הדברים.